נכנסתי לאחד החדרים בקליניקה של ד"ר לויט. הדבר הראשון שהרגשתי כאשר נכנסתי זהו תחושת בלתי רגילה של שמחה, אשר ממש מילא את כל חלל החדר וצעקה מכל חלקית שבאוויר. ההרגשה הזאת הייתה קרובה ומוכרת לי היטב והתמזגתי איתה . הרגשתי חלק ממנה.
הסברתי, שהייתי רוצה לתאר את סיפורם. הסבתא הביטה לכיוון נכדה, אשר התבונן בתמונות שעל הקיר. מבטו המודע ממש סרק אותן, ועל פניו הקטנות ניכר עניין רב וחיוך התלהבות.
הסבתא ואביו של הילד סיפרו לי כל אחד בתורו, על מה שקרה לילד. בגיל שנה ושלושה חודשים ניכרו בעיות רציניות. הילד לא הגיב לשמו, להוראות המופנות כלפיו, לצלילים. לא יצר קשר עין. לא היו לו דמעות. לא צמחו שיניים. הילד הובהל לרופא, אשר איבחן אותו כילד אוטיסט.
בגיל שנתיים הילד נכנס לגן ילדים. בתקופה ההיא מצבו הדרדר. הופיעה עצירה בהתפתחותו. ההורים לקחו אותו פעם בשבוע לקלינאית תקשורת, כפי שנקבע על ידי רופא, לאחר מכן פנו למרכז שבו מטפלים בילדים כאלה בעזרת קלינאיות תקשורת, פסיכולוגים ומרפאים בעיסוק. בנוסף לכל הוא פחד מילדים פחד חזק ביותר.
בעת פנייתם לד"ר לויט הילד התרוצץ ללא מטרה מכוונת, השתולל בקליניקה ולא הגיב לכלום. נכון לעכשיו הילד עבר כ-10 טיפולים. כעת הוא מגיב לפניות אליו. יוצר קשר עין טוב. מבדיל היטב בין זרים וקרובים. יכולת הריכוז שלו עלתה פלאים. צמחו לו השיניים. בזמן שהוא בוכה מופיעות דמעות.
הסבתא סיפרה שלאחר טיפול שמיני הילד עקב אחר תנועותיה בזמן שחבשה תחבושת לאמה הזקנה ולאחר מכך חזר על הפעולה. עבורם זו הייתה שמחה גדולה, משום שהיווה אות נוסף של יצירת קשר. הסבתא התקשרה לעבודתה של אמו של הילד וסיפרה לה את המקרה בהתלהבות .
מייד לאחר המקרה התרחש עוד נס. כאשר קנו לילד סנדלים חדשים אביו לקח אותו בידיים. הילד התחיל לבכות עם דמעות ואמר איזה 5-6 פעמים "לא". כלומר הוא לראשונה בחייו ביטא את רצונו במילה. לפני הטיפול היו רק צעקות והשמעת קול ללא מטרה. הפעם אמו של הילד הייתה עדה למתרחש וראתה את הכל במו עיניה.
בהמשך הילד התחיל להתחקות אחרי אינטונציות שבדיבור. הוא החל להבין את ייעודם של דברים. הוא משחק עם פלסטלינה, מאפשר לבצע פרוצדורות, אשר סירב לקבלם בתוקף לפני הטיפול. הוא החל לחקור את העולם שמסביב. במהלך ארוחה הוא מנסה להפוך את הצלחת ולעקב אחרי תחולתה הנופלת ממנה.
פעם בהיותו משחק בגן משחקים, התחשק לו לרדת ממגלשה . ילד אחר חסם לו את המעבר ( כעת הוא כבר אינו מפחד מילדים והולך ברצון לגן משחקים), לכן הוא ניגש אל הילד והוריד לו כובע מעל הראש. הילד הבין את ה"רמז" , זז ונתן לו אפשרות לעבור.
במהלך שיחתנו הילד שיחק בחדר. מעת לעת הוא הצביע על ריצ'רץ של התיק ולאחר פתיחתו על חפץ נחשק. באיזה שהוא שלב הוא ניסה לעזוב את החדר. ואז אביו ניגש אליו ובצורה שלבה שכנע אותו להישאר בתוך החדר. הילד שמע בקולו חזר חזרה ניגש לסוס נדנדה. הוא התבונן ברעמתו, נגע באוזניו, ולאחר מכך הביט בהתלהבות באביו והוציא כמה צלילים עם אינטונציה עליזה- כמו דיבור. עיניו נוצצו. נדמה היה שלתקשורת שפתית נשאר רק צעד אחד – צעד לעולם המילים.